ליברטי פרופרטיס בע"מ נ' עיריית תל-אביב

החלטה

1.תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך 2,945,057 ₪ הוגשה נגד עירית תל אביב (להלן: 'העיריה') על ידי התובעת, חברה ציבורית (להלן: 'ליברטי') המחזיקה בזכויות ההפעלה של חניון ברחוב אבן גבירול 124 בתל אביב (להלן: 'החניון') בגין חוב כספי של דמי חנייה בניגוד להתחייבויתיה החוזיות של העיריה.

2.כעולה מכתב התביעה, נחתמו בגין החניון שורה של הסכמים שמהותם היא התחייבות העיריה לשכור מקומות חניה שמספרם המשתנה נקבע בהסכמים השונים, כחלק מהתחשבנות הכוללת גם חיוב מפעיל החניון לשלם לעירייה דמי שימוש בגין הזכות להפעילו.

בכתב התביעה, טוענת ליברטי כי חרף האמור בהסכמים לא שילמה העיריה את דמי החניה החל משנת 2002, וגם לאחר שהצדדים הגיעו להסכמות לא עמדה העיריה בהסכמות ולא שילמה את החוב שנוצר. כך לטענתה נקבע בהסכם מיום 13.12.05 כי על העיריה לשלם לליברטי סך של 561,960₪ לשנה סכום אותו עליה לשלם ב-1 ביולי בכל שנה ואף סוכם כי אם לא ישולם, ישא הסכום ריבית פיגורים מהמועד הקבוע לתשלום ועד לתשלום בפועל (סעיפים 10.1 ו-10.2 לתביעה) וכן כי בהתאם לתוספת להסכם שנחתמה בין הצדדים שענינה דמי השימוש נקבע כי על העיריה לשלם סך של 766,080$ בתוספת מע"מ שישולמו כך ש"בכל שנה מ-7 השנים האמורות ישלם תשלום שנתי 1/7 של הסך הנ"ל..." (סעיף 11.2 לתביעה). לטענת ליברטי לא מילאה העירייה את חיוביה הנובעים מההסכמים, מהתוספת להסכם ומהסכמות חתומות שהוחלפו בין הצדדים, ומשכך פנתה לתבוע את העיריה בסכום כסף קצוב הוא סכום התביעה.

3.בבקשת רשות להתגונן טוענת העיריה כי אינה חייבת כלל לליברטי כנטען בתובענה, ולהפך ליברטי היא שחבה חיובים לעיריה; העירייה מתארת את הרקע ליחסים בין הצדדים – כי המקור ליחסים אלה הוא הסכם עם חברת מלונות לייף בע"מ בו התחייבה החברה לבנות חניון תת קרקעי בן 4 קומות ולהפעילו, כי החברה לא מילאה את חיוביה והחניון לא נמסר להפעלתה, כי בשנת 1989 נחתם הסכם בין חברת שקם לפיו תקבל שקם את הזכות להפעלת החניון למשך 49 שנים ובתמורה לזכות זו סוכם, בין השאר, כי דמי השימוש לעיריה ישולמו בדרך של תשלום בגין 150 מקומות חנייה; בהסכם נקבעו כל הרכיבים הרלבנטיים לתשלום לרבות מועד התשלום וחישוב הקפו; לטענת העירייה שונו עם השנים התנאים בהסכם, ולמשל שונה מספר מקומות החניה וכך גם ניתן לשקם פטור מתשלום דמי ארנונה עבור קומה אחת בחניון.

אשר ליחסי ליברטי והעירייה נטען כי בשנת 1999 נחתם הסכם בין שקם לליברטי ובו הומחו לה זכויות השקם. לטענת העיריה לאחר שליברטי נכנסה למעשה לנעלי השקם הוסדרו הזכויות והחובות ביניהם כך ש"העקרון הבסיסי שהנחה את ההסכמות בין הצדדים ושעל בסיסין נחתמו ההסכמים בשנת 2005- יהיה שסכום התשלום הכולל שעל התובעת יהיה לשלם לעיריה יהיה שווה לאותו סכום כולל שעל העיריה יהיה לשלם לתובעת" (סעיף 13 לבקשת הרשות להתגונן), עקרון זה שהיה מונח בבסיס ההסכמות בין הצדדים שיקף לטענת העירייה את התנהלות הצדדים עד אותו מועד. כך הובאו חישובי העירייה במסגרת הבקשה דנא ונטען כי על בסיסם נחתם ההסכם שהתייחס רטרואקטיבית לתקופה של 7 שנים החל משנת 2002 (סעיף 15 לבקשת הרשות להתגונן), ובמסגרת זו שוב הוסכם על מספר שונה של מקומות חניה, וכן ציינה כי במקביל נחתם הסכם נוסף לענין מספר המנויים; לטענת העירייה "נקל להיווכח מתוך ההסכמים עצמם כי כוונת הסכמת והבנת הצדדים היו שהסכומים בשני ההסכמים יהיו שווים ונקוזזים ביניהם..." ואת הדברים ביססה בטעמים שמנתה בסעיף 19 לבקשה.

העירייה גם טענה טענות קיזוז לגבי סך של 993,263 ₪ הם דמי השימוש שליברטי חייבת לעירייה ומסרבת לשלם (סעיף 22 ו- 26 לתצהיר העירייה).

עוד טענה כי ממילא חלק מעילת התביעה התיישנה שכן היא מתייחסת לחוב בגין השנים 2002 – 2004, ולא ניתן לתבוע במסגרת תביעה זו שהוגשה בשלהי שנת 2011.

4.במסגרת הדיון שהתקיים לפני נחקר נציג העירייה. במסגרת החקירה שמעתי למעשה את הפרשנות שיש לכל אחד מהצדדים לגבי ההסכמות שהושגו, או שלא הושגו, (לטעמו של כל אחד מהצדדים) כך צפו חילוקי הדיעות ביניהם, כשמחד טוענת ליברטי כי העירייה ביקשה להעלות את דמי השימוש שלא בהתאם להסכם מאידך העיד נציג העירייה כי ההסכם הסתיים ו"העירייה דרשה לעבור להסכם חדש..." (עמ' 1 לפרוטוקול), וכך חזר גם בעדותו על טענת העירייה שהמערכת ההסכמית בין הצדדים היתה אמורה לקזז זו את זו ו"לא רק היתה אמורה אלא היא עשתה זאת במשך תקופה" (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 8- 10), כי ההסכמות הושגו בע"פ ו"במסגרת מו"מ שהתנהל עם מי שהיה אז נציג השקם, לפני שהעבירו את זה למשיבה או תוך כדי" (עמ' 3 ש' 1- 2), ועוד ציין כי גם אם היו הסכמים מאוחרים יותר הרי הם "התחילו קודם..." (עמ' 3 ש' 4- 5).

לאורך חקירתו שב נציג העיריה ועמד על דעתו כי היתה מערכת הסכמית בע"פ ליד זו הכתובה, כי הוסכם שהעקרון המנחה הוא שוויון בין חיובי העירייה לחיובי ליברטי, וגם אם המספרים אינם מתאימים במלואם הרי "...כשאנחנו קובעים ערכים ליום מסוים... אם נוצרו פערים כתוצאה משער הדולר או משהו אחר זה צריך להתבטא בצורה שונה אבל בודאי לא בשינוי מספרים כפי שסוכמו" (עמ' 3 ש' 19- 22).

התרשמתי כי חקירת נציג העירייה ירדה לפרטים חישוביים וליברטי בקשה להצביע על כך כי חישובי העירייה אינם נכונים ואינם מתיישבים עם טענותיה, מכאן ביקשה ליברטי להסיק כי אין לעירייה הגנה ואין לאפשר לה רשות להתגונן, לא רק זאת אלא שבסיכומיה אף הפנתה לחישובים מפורטים שהיא עשתה, לטענות לגבי פטור מארנונה לשנת 98 ועוד טענות, שכולן אינן סותרות את העובדה שלעירייה טענה לגבי חלות ההסכמים ופרשנותם, טענה שלא נסתרה. תמיהה של ליברטי כמו כי "בעת כריתת הסכם היה פער בין סך החוב של העירייה לסך החוב של המשיבה... נשאלת השאלה אם יש פער שרוצים לסגור אותו האם לא סוגרים אותו בהסכמים שחותמים ב-2005? הרי ב-2005 כדי לסגור את הפער זה היה נורא פשוט כל מה שהיה צריך זה לקחת את ההסכם מ-98 ולכתוב אותו ב-2005...במקום לכתוב... היו כותבים... ובמקום פטור מארנונה היו נותנים הנחה..." ופרשנות של ליברטי כיצד נכון היה לערוך את ההסכמים, אם אכן זו היתה כוונת הצדדים – אינה רלוונטית לשאלה האם לעירייה יש הגנה שכן אין זה השלב בו יש לפרש את כוונת הצדדים; טוענת ליברטי כי אין ליתן כל רשות להתגונן בהעדר הגנה מאחר שהעד, נציג העירייה ענה כי אין הוא יודע מדוע לא נעשה כפי שהציע נציג ליברטי קרי, להעלות על הכתב את ההסכמות, ובגלל שהשיב "אני לא יודע למה לא נעשתה התאמה..." הרי "אין לעירייה הגנה המוכרת על פי דין בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב כשהטענות נולדו לפני המסמך בכתב" (עמ' 6, 7 לפרוטוקול).

שלא כמו ליברטי אני סבורה כי לעירייה יש טענות הגנה נגד התביעה ולמצער כאלה שיש לאפשר דיון בהן, ואין מדובר ב'הגנת בדים'. למסקנה זו הגעתי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בבקשת הרשות להתגונן על תצהירה ונספחיה, ולאחר ששמעתי את חקירת נציג העירייה ושוכנעתי כי יש לאפשר לעירייה רשות להתגונן מפני כל התביעה, בהתבסס על טענותיה, לפרשנות ההסכמות, לקיומן של הסכמות בע"פ, ולפרשנות שהיא נותנת להסכמים, בעיקר כשעיקרי ההלכה הפסוקה בסוגייה זו הם כי אף אם למבקש טענות דחוקות (ואין אני אומרת כי כך שוכנעתי כאן) יטה בית המשפט להעתר לבקשה ולא לחסום את המבקש מפני דיון בטענותיו שכן הזכות להתגונן בפני התביעה היא זכות ש"ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כזכות בעלת אופי חוקתי. זכותו של התובע לפנות לערכאות בתביעה, וזכותו של הנתבע להתגונן כנגד תביעה כזו, הם שני צדדים של אותה מטבע, המכירה בזכותם החוקתית של בעלי דין ליומם בבית המשפט בבירור המחלוקות ביניהם" (דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"א 10189/07 עזרא ששון נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ, [15.6.09]).

ועוד אומרת הפסיקה כי:

"הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו ... גם הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן. בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו ..." (ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ. ג'יימס אטלי, 18.11.08).

"רק אם התברר לבית המשפט עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו כי היא משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא תינתן רשות להתגונן";

המימד החוקתי הנילווה לזכות להתגונן מוסיף חיזוק-יתר לכלל הנקוט בהלכה הפסוקה מזה שנים רבות לפיו בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט גופו" (ע"א 10189/07 עזרא ששון נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ, [15.6.09]).

פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות רק הרחיבו וביססו את ההלכה הנוהגת בסוגיה זו כך ראו ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים ואח' נ. בנק המזרחי ואח', [9.12.09]; כך ע"א 7644/07 נ.פ.ג. יזום ושיווק בע"מ נ. דור אנרגיה, [5.1.10]) וכפי שנאמר בספרו של "המלומד ד' שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים תהליכים ומגמות (תשס"ז) כי "במרוצת השנים התפתחה הפסיקה - והשדה חרוש עד מאוד תלמים תלמים - באופן שהרחיב את מעגל המקרים שבהם ניתנת הרשות להתגונן עד שגם אם עולה הגנה לכאורה, ולו דחוקה (הדגשה במקור - א"ר), ניתנת הרשות להתגונן". (צוטט מע"א 10189/07 דברי כבוד השופט רובינשטיין).

5.מאחר שלמדנו כי ההלכה היא שבעת בחינת השאלה אם בקשת הרשות להתגונן מספקת הגנה לכאורית להצדקת הבירור המשפטי, וכי טיב הזכויות והטענות לגופן אינן נבחנות בשלב זה וגם כי אין הנתבע נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית, ו"כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב (ע"א 1266/91 קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ) הרי על בסיס אלה – שוכנעתי כי בפי העיריה טענות המצדיקות בירור, בודאי כשמדובר על יחסים ארוכי טווח בין בעלי הדין, יחסים שהחלו עוד עם קודמי ליברטי בקשר לחניון, טענות לנוהג ולהסכמות שונות של בעלי הדין שבודאי אין מקום לבררן בשלב המקדמי הזה.

בודאי אין לומר כי בפי העירייה 'הגנת בדים' לגבי הבנתה את ההסכם, ולגבי טענותיה להסכמות שונות בע"פ המתיישבות עם הנוהג שהיה קיים בין הצדדים, שבעתיים כך כשליברטי ביקשה שאסיק כי לא סביר שהצדדים לא יעלו את ההסכמות בכתב, וברור שעל סמך טענות היפותטיות של 'מה היה נכון שיכלל בהסכמים אם אכן היו הצדדים מסכימים לכך...' אין ליתן החלטה בעת הזאת, ובירור בקשת רשות להתגונן אינו תחליף לדיון בתביעה גופה.

משהתרשמתי כי גרסת העירייה אינה מופרכת כלל ברור כי עליה להתברר בהליך הוכחות, ולא ראיתי להדרש לבחינת טיב הראיות שיש לעירייה גם לא לבחינת הסיכוי להוכיח את ההגנה, וזאת בהתאם להלכה הנוהגת.